אנחנו רוקדות לצלילי שיר עבר מוכר ועליז. "אני שונאת שונאת שונאת את השפה הגרמנית!" היא ממלמלת לעצמה בעודה ממשיכה לרקוד. גופה מתקשח, ותנועות ידיה נחרצות ונעשות תוקפניות וכועסות. צחוקה מלווה את האמירה הרצינית. הצחוק בגלל הקצב הסוחף של השיר המוכר שהיה להיט בזמנו והרצינות בגלל ההיסטוריה והסיפור המשפחתי. הניגודיות הזו משעשעת ומטלטלת אותה.
אני מהופנטת אל החיזיון הנגלה לעיני ואומרת לעצמי: אני לגמרי מבינה אותה. עבורה שפת השיר מזכירה את הקולות מהתקופה המחפירה ההיא. עבורי השפה הגרמנית היא עולם שנכחד ונעלם. ילדותי היתה מתובלת בה. זו השפה שאמי ואבי דיברו מעל ראשי כדי שלא אבין את סודותיהם והיום אני יתומה מקיר אל קיר ועזובה ממנה.
השיר הזה (בכללי אני נמנעת להשמיע שירים בשפה טעונה זו) מעלה בי את סבתא פינה שלי שאירחה את פרויד בביתה בוינה (כן כן. סבי היה המו"ל של כתביו), עם שיערה הכרוך כבייגלע אפור שגרה בדירת חדר ברחוב בר כוכבא בתל אביב עם רצפה מצויירת ומטבחון פעוטון במרפסת, ותוך כדי תנועה עולים באפי הרגיש זה אחר זה ריח הלביבות הספוג בידיה המחבקות וריח נייר העיתון אותו גזרה לריבועים כדי שיהיה לנו עם מה לנגב את התחת. הייתי משוחחת איתה בגרמנית ואני לא זוכרת מילה אחת שהיא אמרה לי בעברית.
אה – נזכרתי! רו-נית זה בעברית.
ככה זה: אותו מרחב, אותה יחידת זמן, קטע מוזיקלי אחד, ריקוד אחד: אצלי עולה געגוע ואצל מי שרוקדת לידי – סלידה.
דוגמא אחת לאי הידיעה שלנו מה עובר על מי שרוקדים לצידנו, כאשר עולם שלם של רגשות ואסוציאציות נפרס במרחב. כל פעם מחדש אני משתאה מהפרשנויות השונות שלנו לאותם דברים. זה מסקרן, זה מאלף, זה מלמד.
כך נבנית היכרות ומתהדקת חברות, כזו שממשיכה לעתים קרובות מחוץ לסטודיו.
אני אוהבת את זה, בכל שפה!