רונית אידלמן

כאן לא תמצאו מאמרים אקדמאים. לפחות כרגע.
מצד אחד צר לי על כך, מצד שני – אני מכירה את עצמי: אם אתגייס לכתוב על פי כל הכללים והדקדוקים האקדמאים, בקושי אכתוב … ­
אני מעלה על הכתב רעיונות, תובנות, שביבי מחשבות, חוויות, תהליכים ושינויים שקשורים לעשייה שלי כמנחת קבוצות, כמטפלת, כאדם פרטי. 
לכן ה"מאמרים" כאן הם יותר הגיגים שלי. לעיתים על התפר בין בלוג למאמר, לעיתים רציניים ולעיתים  מבודחים אבל תמיד כנים ומוגשים באהבה.

לקבלת עדכונים במייל:

קייטנה לנשים רוקדות – נפלת על הראש?!?

הדבר היה ככה:
קבוצת נשים רוקדת במהלך כל השנה ובום – לפני כל חופשת קיץ מקבלת הנחתה: מודיעים מהמתנ"ס שאנחנו צריכות לפנות את הסטודיו לטובת קייטנות הילדים.
המשפט המתריס "בואו נעשה גם לנו קייטנה!" החל לחזור על עצמו, מלווה בניצוצות בעיניים ובהתלהבות נמרצת.
המילה "קייטנה" העלתה אסוציאציות של קיץ, קלילות, חופש, כייף, ריח של כלור בבריכה, מדריך חתיך ושוקולחמניה מיתולוגיים.
במקביל, עלו גם זיכרונות של הורים מכריחים / החמצה / חוסר שביעות רצון / לחץ + שתי תגובות מוחצות שנאמרו בעצב:
"כעת אני קולטת שבחיים שלי לא הייתי בקייטנה".
"אף פעם לא היה כסף לחוגים ובטח לא לקייטנה".
זה היה הגב ששבר את קש הגמל.
מצאנו סטודיו חילופי והמפגש הראשון נקבע ל- 1.7.14.
ב- 8 ליולי נחת עלינו מבצע צוק איתן.
בגלל אווירת הנכאים לא ידעתי עד הדקה האחרונה האם הנשים תבואנה ואני זוכרת את עצמי יושבת בפתח הסטודיו הכפרי ומחכה להן עם סימן שאלה גדול.
כ ו ל ן התייצבו.
אמהות וסבתות דאוגות הגיעו להיות יחד ולרקוד את נפשן, גם אלו שבניהן וחתניהן היו מגויסים.
ידענו שיש מקלט קרוב בקצה הרחוב אבל היה ברור שלא נשתמש בו.
היה נפלא מהרבה סיבות. זו היתה ונטילציה מעולה. יצרנו אי של נחת בו פגשנו את עצמנו רוקדות במלוא תפארתנו עם קשת הרגשות הסותרים שעלו. תומכות, מעניקות מגע, משתפות, קצת שוכחות את הסערה שבחוץ.
קייטנה לילדות גדולות.
יש בה תחושת קלילות וחופש שמחלחלת לנשמה, שחרור קומפליטלי ממטלות, אמון מלא, תכנים מעמיקים, התבוננות כנה פנימה והחוצה.
וריקוד.
כמובן ריקוד.
זו הראשונה התקיימה פעם בשבוע במשך חודשיים, בשניה היה רצף יומי במשך שבוע, הבאות כבר היו כמה ימים מחוץ לבית, בחווה משפחתית מפנקת ועטופת טבע מאיר פנים.
בסיום הקייטנה האחרונה הוזהרתי ואותגרתי: הקייטנה הבאה – בהודו!

אכן כך קרה – פברואר 2019, קרלה.
במידת-מה היא היתה שונה: מסגרת הזמן התרחבה (שבועיים), היתה משמעות לשהות בארץ ובתרבות כ"כ שונות, בחלק מהימים נדדנו ולא שהינו במקום אחד, לא ידעתי מראש אם ואיזה סטודיו או בריכה יעמדו לרשותנו, רקדנו עם נשים הודיות והדבר הכי ודאי היתה אי הוודאות שהודו מזמנת.

 

 

 

 

 

 


אנחנו ערוכות לקייטנה הקרובה ואת מוזמנת באהבה   31.10.19 – 2.11.19

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אהבת את הפוסט? 

שיתוף ב facebook
שתף בפייסבק

בטח יעניין אותך לקרוא

נינה, אתיופיה 2020

פרוש כאן מפגש (שאינו קשור לסטודיו ולקליניקה) מטלטל במיוחד שרומז על טיול שאינו מפנק וקל אבל חשוב ומרתק מאין כמותו.  הוא מתואר בלשון זכר כי

המשך קריאה

נערת גומי

אמש נכנסה לסטודיו נערת גומי.כבר בשיחת הטלפון ציינה שהיא שלוש שנים בארץ, דוברת עברית צולעת אבל בברזיל רקדה ריו אביירטו רוב חייה כך שהשפה שגורה

המשך קריאה

פסטיבל שמפסטיבל

אין לכם מושג כמה עשרות פעמים מדפדפים ומגלגלים באי הפסטיבל, (כולל אני) את התכניה ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה, ממשבצת למשבצת. הם בוחרים מתוך שלל הסדנאות

המשך קריאה