רונית אידלמן

כאן לא תמצאו מאמרים אקדמאים. לפחות כרגע.
מצד אחד צר לי על כך, מצד שני – אני מכירה את עצמי: אם אתגייס לכתוב על פי כל הכללים והדקדוקים האקדמאים, בקושי אכתוב … ­
אני מעלה על הכתב רעיונות, תובנות, שביבי מחשבות, חוויות, תהליכים ושינויים שקשורים לעשייה שלי כמנחת קבוצות, כמטפלת, כאדם פרטי. 
לכן ה"מאמרים" כאן הם יותר הגיגים שלי. לעיתים על התפר בין בלוג למאמר, לעיתים רציניים ולעיתים  מבודחים אבל תמיד כנים ומוגשים באהבה.

    קייטנה לנשים רוקדות – נפלת על הראש?!?

    הדבר היה ככה:
    קבוצת נשים רוקדת במהלך כל השנה ובום – לפני כל חופשת קיץ מקבלת הנחתה: מודיעים מהמתנ"ס שאנחנו צריכות לפנות את הסטודיו לטובת קייטנות הילדים.
    המשפט המתריס "בואו נעשה גם לנו קייטנה!" החל לחזור על עצמו, מלווה בניצוצות בעיניים ובהתלהבות נמרצת.
    המילה "קייטנה" העלתה אסוציאציות של קיץ, קלילות, חופש, כייף, ריח של כלור בבריכה, מדריך חתיך ושוקולחמניה מיתולוגיים.
    במקביל, עלו גם זיכרונות של הורים מכריחים / החמצה / חוסר שביעות רצון / לחץ + שתי תגובות מוחצות שנאמרו בעצב:
    "כעת אני קולטת שבחיים שלי לא הייתי בקייטנה".
    "אף פעם לא היה כסף לחוגים ובטח לא לקייטנה".
    זה היה הגב ששבר את קש הגמל.
    מצאנו סטודיו חילופי והמפגש הראשון נקבע ל- 1.7.14.
    ב- 8 ליולי נחת עלינו מבצע צוק איתן.
    בגלל אווירת הנכאים לא ידעתי עד הדקה האחרונה האם הנשים תבואנה ואני זוכרת את עצמי יושבת בפתח הסטודיו הכפרי ומחכה להן עם סימן שאלה גדול.
    כ ו ל ן התייצבו.
    אמהות וסבתות דאוגות הגיעו להיות יחד ולרקוד את נפשן, גם אלו שבניהן וחתניהן היו מגויסים.
    ידענו שיש מקלט קרוב בקצה הרחוב אבל היה ברור שלא נשתמש בו.
    היה נפלא מהרבה סיבות. זו היתה ונטילציה מעולה. יצרנו אי של נחת בו פגשנו את עצמנו רוקדות במלוא תפארתנו עם קשת הרגשות הסותרים שעלו. תומכות, מעניקות מגע, משתפות, קצת שוכחות את הסערה שבחוץ.
    קייטנה לילדות גדולות.
    יש בה תחושת קלילות וחופש שמחלחלת לנשמה, שחרור קומפליטלי ממטלות, אמון מלא, תכנים מעמיקים, התבוננות כנה פנימה והחוצה.
    וריקוד.
    כמובן ריקוד.
    זו הראשונה התקיימה פעם בשבוע במשך חודשיים, בשניה היה רצף יומי במשך שבוע, הבאות כבר היו כמה ימים מחוץ לבית, בחווה משפחתית מפנקת ועטופת טבע מאיר פנים.
    בסיום הקייטנה האחרונה הוזהרתי ואותגרתי: הקייטנה הבאה – בהודו!

    אכן כך קרה – פברואר 2019, קרלה.
    במידת-מה היא היתה שונה: מסגרת הזמן התרחבה (שבועיים), היתה משמעות לשהות בארץ ובתרבות כ"כ שונות, בחלק מהימים נדדנו ולא שהינו במקום אחד, לא ידעתי מראש אם ואיזה סטודיו או בריכה יעמדו לרשותנו, רקדנו עם נשים הודיות והדבר הכי ודאי היתה אי הוודאות שהודו מזמנת.

     

     

     

     

     

     


    אנחנו ערוכות לקייטנה הקרובה ואת מוזמנת באהבה   31.10.19 – 2.11.19

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    אהבת את הפוסט? 

    שתף בפייסבק

    בטח יעניין אותך לקרוא

    תקוה בתקופה חסרת תקוה

      שמש שציירה מורה בחצר ביה"ס עבור מי שזקוק/ה לחיבוק כאשר שמתי לב שקשה לי לאחרונה להחזיק בתקווה הבנתי שאני בצרות צרורות. מסביבי מתחוללות טרגדיות

    המשך קריאה

    מכתב לסטודנטית במסלול ההכשרה

    לקראת פתיחת מסלול ההכשרה של ריו אביירטו קיבלנו ברכות ממרכזים בעולם וההתרגשות גאתה. זה מה שכתבתי לסטודנטית שאני עדיין לא מכירה. היא תקבל זאת בתוך

    המשך קריאה

    על הסרט "בתנועה"

    באותו ערב חשתי בעצמות שאני חייבת לצפות בסרט הזה ויהי-מה. מן דחיפות נוכחת בגוף. קוששתי תגובות ממי שהזמנתי להצטרף אלי וצ'יק צ'ק הבנתי שהערב נכון

    המשך קריאה