כנס מנחי ריו אביירטו, מדריד 2017
ההנחיה היתה להתנועע תוך כדי הבעת רגש. לא מה אני "אמורה" להרגיש כעת, לא לסמן אותו מראש או לתת לו כותרת. להסכים להיות במצב הלא נודע ולקבל בברכה כל רגש שעולה.
אבל אף אחד לא הכין אותי לעוצמת החוויה ולתגובה הלא צפויה שלי.
היינו חמש במעגל אינטימי משלנו. הנעימה שהתנגנה ברקע היתה עדינה ומלטפת.
היא סימנה לנו במבטה שהיא מבקשת רשות להתחיל. שום תנועה במשך פרק זמן שנדמה היה לי כנצח. תמירה ומלאה, נשית מאד בבגדיה התכולים ושיערה הכהה, הארוך והמלא שהיה כרוך ברישול על עורפה. עיניה עצומות, מתרוצצות מתחת לעפעפיים המוגפים. גבותיה מכווצות וכל כולה מרוכזת בעצמה. אנחנו היינו-לא היינו שם. בהדרגה, הגבות התיישרו, גבה הזדקף ובזו אחר זו בצבצו תנועות מלאות הבעה. ארוכות, עגולות, מתפתלות. האגן נע סביב עצמו, רחש וגעש, הבטן פרכסה בדואט עם הברכיים, הזרועות היו כרוכות זו בזו בתנועת ערסול. הרעד בשפתיים הסגיר סערת רגשות והפנים שלה נמלאו ניואנסים של בקשה, תחינה, כאב, הודיה. נדמה שהיא מקלפת סיפור אבדן מהגוף.
כל העת הזו הייתי מהופנטת מתנועותיה, התייפחתי יחד אתה, צחקתי יחד אתה וחשתי אותה כאישה, כאם, כמו הבת שהייתי לאמי.
הטלטלה נרגעה בהדרגה ובדל חיוך הפציע והפך לצחוק של הקלה. הסערה התחלפה ברגיעה.
נשמנו יחד שלוש נשימות רווחה עמוקות, ארוכות ואחידות.
עברנו לסיפור הרגש הבא.