רונית אידלמן

כאן לא תמצאו מאמרים אקדמאים. לפחות כרגע.
מצד אחד צר לי על כך, מצד שני – אני מכירה את עצמי: אם אתגייס לכתוב על פי כל הכללים והדקדוקים האקדמאים, בקושי אכתוב … ­
אני מעלה על הכתב רעיונות, תובנות, שביבי מחשבות, חוויות, תהליכים ושינויים שקשורים לעשייה שלי כמנחת קבוצות, כמטפלת, כאדם פרטי. 
לכן ה"מאמרים" כאן הם יותר הגיגים שלי. לעיתים על התפר בין בלוג למאמר, לעיתים רציניים ולעיתים  מבודחים אבל תמיד כנים ומוגשים באהבה.

    סיפור מקליניקת המים

    זו לא היתה הפעם הראשונה בה נפגשנו אבל זו היתה פגישתנו הראשונה במים. מפגש טיפולי משמעותי כציון דרך, מרגש ומטלטל.
    לשתינו.
    היא היתה אז רווקה בלי זוגיות, כבת 40, לפני כריתת רחם. פריכית ורועדת, בחוץ ובפנים.
    מתאבלת.
    טיפול-פרידה מלא כאב.
    פרידה מחלום ההולדה, פרידה מנשיות לפי הפרשנות שלה, אולי גם מזוגיות.
    הרגישה פגומה.

    ביקשה: רק תחזיקי אותי במים ותני לי לצעוק ולבכות.
    נשמנו יחד כדי לפתוח את הריאות הזועקות לקריאה, גיששנו יחד כדי למצוא קול. את קולה.
    גם לצעקות לפעמים לא קל והן מתחבאות מפני עצמן.
    קול ענות חלושה התפתח לצרחות מכמירות לב. לבי יצא אליה. גם המים עצמם לא נותרו אדישים והגיבו לסערה.
    הרגשתי שכל מה שמתבקש ממני זה להיות איתה באופן הכי פשוט ורואה, לשאת אותה על גבי המים, לאפשר, לערסל, לנחם.
    לא היה מקום לכל הטכניקות המלומדות. הבכי שטלטל את הגוף ואת המים הצטמק לאטו והתחלף לתחושת הקלה מבורכת.
    שקט על פני תהום והמים חזרו לשקוט בפינאלה המיוחל.
    בעלת הבריכה התקשרה למחרת: תגידי, כך יישמעו בעתיד כל הטיפולים שלך?!?
    לא הכינותי תשובה מראש אז שתקתי.

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    אהבת את הפוסט? 

    שתף בפייסבק

    בטח יעניין אותך לקרוא

    שארית חיי

    אני, רונית אידלמן לבית ברנר, בתם של אלפרד-נתן ברנר מוינה ורחל לבית פריזם מוופטל שבגרמניה, מכריזה בזאת שאני בת 70! זהו, כבר לא שומעים את

    המשך קריאה

    תקוה בתקופה חסרת תקוה

      שמש שציירה מורה בחצר ביה"ס עבור מי שזקוק/ה לחיבוק כאשר שמתי לב שקשה לי לאחרונה להחזיק בתקווה הבנתי שאני בצרות צרורות. מסביבי מתחוללות טרגדיות

    המשך קריאה

    מכתב לסטודנטית במסלול ההכשרה

    לקראת פתיחת מסלול ההכשרה של ריו אביירטו קיבלנו ברכות ממרכזים בעולם וההתרגשות גאתה. זה מה שכתבתי לסטודנטית שאני עדיין לא מכירה. היא תקבל זאת בתוך

    המשך קריאה