רונית אידלמן

כאן לא תמצאו מאמרים אקדמאים. לפחות כרגע.
מצד אחד צר לי על כך, מצד שני – אני מכירה את עצמי: אם אתגייס לכתוב על פי כל הכללים והדקדוקים האקדמאים, בקושי אכתוב … ­
אני מעלה על הכתב רעיונות, תובנות, שביבי מחשבות, חוויות, תהליכים ושינויים שקשורים לעשייה שלי כמנחת קבוצות, כמטפלת, כאדם פרטי. 
לכן ה"מאמרים" כאן הם יותר הגיגים שלי. לעיתים על התפר בין בלוג למאמר, לעיתים רציניים ולעיתים  מבודחים אבל תמיד כנים ומוגשים באהבה.

לקבלת עדכונים במייל:

בקשת סליחה שלא התקבלה

"מי נוסע לכיוון רעננה ויכול לקחת אותי טרמפ?" – למדנו יחד בקורס, ובסיומו של השיעור הראשון אני הייתי זו שענתה בחיוב לבקשתה וכך החלה החברות רבת השנים בינינו. חברות שכללה עבודת צוות יומיומית צמודה בפרויקט חינוכי, בנינו תוכניות לימוד יצירתיות, העשרנו זו את זו, הופענו בהצגת חובבים חד- פעמית, בילינו בכיף וצחקנו למכביר. בעיקר היתה בינינו קרבה עמוקה. הייתי אשת סודה ברומן אסור, איתה יכולתי להשתולל עד כלות והחיים זרמו.
כשאירע האסון ששיבש את חייה לחלוטין – הייתי שם לצידה באדיקות. במהלך השנים שנקפו נערמו קשיים נוספים בחייה. את התרחקותה ממני חשתי בהדרגה עד שקיבלה חותמת סופית.

כל היוזמות שלי לשיחה נענו בדחייה, שלא לומר בהתעלמות. לא הבנתי מדוע אבל נכנעתי. גרנו בערים שכנות ולא מן הנמנע היה לראות אותה מדי פעם ולשמוע שביבי מידע עליה.  נשארתי עם געגוע ועם חוסר הבנה שטרד את מנוחתי.
אני לא אדם דתי אבל יום כיפור הוא סמן דרך גם עבור נשמה חילונית שכמותי לעצור ולעשות דין וחשבון. רציתי לבקש ממנה סליחה ולא ידעתי על מה. שחזרתי את מערכת היחסים שלנו, אופציות אפשריות לעלבון או פגיעה ושום דבר לא נראה לי נורא כזה שאי אפשר לדבר עליו בהתחשב במי שהיינו זו לזו.
ייתכן שבכלל רציתי את הבירור הזה לא למענה אלא למען השקט הנפשי שלי, כדי שלא אחזור על טעות שכנראה עשיתי. לא איתה, לא עם אחרים.
היה די מורכב לאתר את מספר הטלפון שלה וכשזה היה בידי, חשתי כמו בסוג של טנגו – צעד קדימה שני צעדים לאחור: להתקשר – לא להתקשר. טיוטות שלמות דוקלמו בלבי המפרפר, האצבע נקשה על ספרות מכשיר הטלפון, אך השפופרת נחתה על כנה בדממה. כך חלפו כמה ימי כיפור.

לפני שנתיים החלטתי "על החיים ועל המוות" – מתקשרת!
מייד זיהיתי את קולה. הוא נצבע בקור מקפיא כשזיהתה את קולי. מיהרתי לציין את הסיבה לשמה התקשרתי, הבטחתי שאקשיב לכל מה שתגיד בלי להתווכח, בלי להתגונן, שאני מבינה שנפגעה ממני, שאחרי שיחה זו היא לא תשמע ממני עוד וביקשתי סליחה מראש. היה לי ברור שקשה לה איתי. היתה לי השערה (הצעתי עזרה כספית – אולי הדרך בה הצעתי היתה עקומה? מתנשאת?) אבל לא הייתי בטוחה שזה הדבר. לזכותה ייאמר שהקשיבה לי עד סוף הטיוטה. אלא שאז – בשטף מהיר של צעקות מבולבלות נשפה עלי את מררתה וחתמה בשני משפטים אכזריים.

הסליחה שלי התקפלה המומה, התכווצה, התרוקנה מתוכנה. הפכה לאבק דק.
אחרי שבועיים קיבלתי ממנה מכתב נאצה ולזמן מה טמנתי אותו במגירה, לצד מכתביה האוהבים והמצחיקים.
התבוססתי באירוע עוד זמן-מה עד שהחלטתי: לא עוד.
נכון, אלוהים לא אמרה לי שאם מבקשים סליחה זה לא ברור מאליו שהצד השני סולח. נכון, כשמבקשים סליחה בעצם גם מבקשים שכחה. שהמעשה או המילים יישכחו ולא יותירו חותם. אבל בובה, זה לא תמיד תוכנית כבקשתך ואת – קומי והשלימי עם מה שלא בשליטתך וגם – יאללה, היפטרי מהתזכורת שבמגירה…

על דבר אחד אני לא מצטערת: על עצם העובדה שהתקשרתי אליה. למרות האמפתיה מחד והעובדה שנותרתי לא מבינה מאידך, הדחייה הכואבת של בקשת הסליחה טובה בעיני מהימנעות ממנה.
אני יודעת שבקשת סליחה – כשהיא נאמרת בכנות – תמשיך כנראה להעלות דוק דמעות בעיני ולהמיס את ליבי.
גם אם אני נפוחה מכעס או עלבון יש בי הערכה למי שאוזר אומץ, מעמיד עצמו במידת מה בעמדת חולשה וחשיפה מולי ומבקש סליחה מכל הלב.

תודה על ההקשבה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אהבת את הפוסט? 

שיתוף ב facebook
שתף בפייסבק

בטח יעניין אותך לקרוא

הצרחה

יומולדת 60 ואין לי אף תמונה של תנועה בסלון הביתי. איך קרה?!? זוועות. עם טונות אופטימיות נסעתי Gadi Dagon – לא פחות. צלם הבית של להקת בת

המשך קריאה

תורת היחסיות

תקשיבי, מכרתי כמעט את כל הכרטיסים, האולם מפוצץ! כך אמרה לי עמיתה בתפקיד מקביל לשלי, 21 שנים ago.שתינו רכזות תרבות ומפיקות אירועים במתנסים שתהום גיא

המשך קריאה