נשים רוקדות ניסים

הן נכנסות לסטודיו אחת אחת או בצמדים שנפגשו זה עתה במבואה.
התרגשות ניכרת בקילוח המילים ובשיתוף של "מה נשמע" כאילו לא התראו יובלות.
כאילו.
כולו עבר שבוע.
שבעה ימים.
168 שעות.
הן התחילו בגלל הריקוד ונשארו בזכות הקבוצה.
הן אחרי צבא ולידות: גדולות וקטנות, עבות ודקות, עגולות וחדות, פטפטניות ושותקות, בהירות וכהות, פושרות וקפואות, חברותיות במיוחד ומכונסות לתפארה.
חינניות .
יפות כל אחת בדרכה.
דוק של ניסיון חיים משוך על מבטן. אחת מהן עם לקות כבדה בראייה והאחרות טורחות סביבה כדי שתחוש בטוחה.
גלויים בפני סיפורי חיים, מכאובים, עכבות, לבטים וחששות אבל כל אלה מחווירים לעומת הניצחונות הנחגגים יחד בקבוצה.
צלילי המוסיקה ממיסים את זוויות הפה וחיוך מאיר טווה חוטי קשר ללא מילים.
הנשימה מנביטה תנועה וזו מולידה עוד תנועה ועוד אחת…
הן מערסלות בחושניות את האגן, מנופפות בידיים ללא אג'נדה מלומדת ומשקשקות את רמ"ח איבריהן ושס"ה גידיהן גם בטראנס סוער שלא היה מבייש את דור ההמשך.
לא נמצא כאן את רינה שיינפלד הבאה ובכל זאת הגוף מאותת והנשמה מהגגת: כך אני רוצה לנוע כעת, כך מתאים לי!
הן רוקדות לא כדי להתחנף, לא כדי להרשים, לא כדי למצוא חן.
את הריצוי השאירו הרחק מאחור כאשר רקדו כבנות 30.
כשאחת מהן תולה בי עיניים בורקות ואומרת: אחרי פסק זמן של שנים רבות הרקדנית שבי חזרה לתחייה ואחרת לוחשת בביישנות-מה: "מזמן לא חשתי כל כך סקסית", אני יודעת: מתרחש כאן נס. לא פחות.
אנחנו נפרדות עד הפעם הבאה.
כך 13 שנים.
ניסים
רודפים
ניסים.

מוזמנת להצטרף למפגש היכרות בספטמבר

אהבת את המאמר ?    

שיתוף ב facebook
שתף בפייסבק

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

מאמרים נוספים

עבודת פרך

  להצטלם תמונת פורטרט כשאני רוקדת זו ממש עבודת פרך. אם חשבתי שזה כיף אז זה לא. בהתחלה הבנתי שיש צורך בתמונות פנים ושלחתי שתיים

המשך קריאה

את צוחקת עלי?

ביום ההוא בת הזוג שלי לתרגיל היתה מורה למחול לשעבר, שם דבר בתחום שלה, מרצה בכירה באחד הסמינרים הידועים. אני הייתי מנחת ריו אביירטו צעירת

המשך קריאה