רונית אידלמן

כאן לא תמצאו מאמרים אקדמאים. לפחות כרגע.
מצד אחד צר לי על כך, מצד שני – אני מכירה את עצמי: אם אתגייס לכתוב על פי כל הכללים והדקדוקים האקדמאים, בקושי אכתוב … ­
אני מעלה על הכתב רעיונות, תובנות, שביבי מחשבות, חוויות, תהליכים ושינויים שקשורים לעשייה שלי כמנחת קבוצות, כמטפלת, כאדם פרטי. 
לכן ה"מאמרים" כאן הם יותר הגיגים שלי. לעיתים על התפר בין בלוג למאמר, לעיתים רציניים ולעיתים  מבודחים אבל תמיד כנים ומוגשים באהבה.

    עיזה פזיזה

    שנים אני חיה בקן המשפחתי שלי עם קונפליקט מתמיד: לזרוק או לא לזרוק? זו שאלה שעמוק מתחתיה ספונות לה
    שתי השקפות עולם נוקבות וסותרות עם טיעונים מבוססים משני הצדדים.

    סיפורנו התרחש ביישוב חביב בשרון, כזה שטובל בירוק ועין ההומלסים אינה שוזפת אותו בדר"כ.
    יומיים לפני סדר פסח, כשהייתי עדיין נתינה של המקום, הפצרתי בעצמי לקחת פסק זמן מאובססיית זריקת החפצים
    שנס ליחם ונסעתי לערוך קניות במרכז העיירה. שם – בגשם סוחף – בעודי מעמיסה על אוטואי את תכולת עגלת המצרכים
    הרובם מיותרים שלי לקראת החג, נרטבת עד לשד עצמותי היבשות, הבחנתי בדמות גבר, זרה לנוף המקומי:
    גרום ושפוף קומה, לבוש בלואי סחבות, שעון על קיר כשהוא מכווץ מקור, שיניו הספורות נוקשות את ארבע הקושיות
    ושיער ראשו מציץ מבעד לכובע גרב קרוע. בקיצר, 500 גוונים של עליבות וקבצנות לתפארת מדינת ישראל.

    בפרץ נדיבות והארה פניתי אליו, הגדתי לו שיש לי עבורו מתנה וביקשתי שלא יזוז ממקומו, אני מיד חוזרת.
    פעור עיניים הביט בי, אינו מעכל את הסערה התזזיתית שקמה לנגד עיניו ועקב כלא מאמין אחרי ענני הבוץ שהותרתי אחרי…

    טסתי הביתה, פתחתי לרווחה את ארון הבגדים שקרביו הכילו את היסטורית הקניות המיותרות של כל המשפחה,
    גם של אלה שפרשו ממנה לפני דורות . שם חייכו אלי 23 מעילים מכל מיני סוגים, צבעים, גדלים, אורכים, הדפסים,
    מרקמים, עם כובעים ובלעדיהם, ממאות קודמות וממעצבי אופנה שאינם עוד בין החיים…

    בשיר האלמותי "אן דן דינו סוף אלה קטינו", התלבטתי אם לעצור ב"אליק בליק בום" או ב"ציקלע שלום" ומיששתי בנחישות
    את המעיל העדיפויי: עב בשר שצבעו הירוק נעים לעין, עשיר בכיסים, ארוך ופוכי ונאה מאד.
    בפוטנציאל יכול להיות גם שימושי כמזרון או אוהל.

    מלאת סיפוק על ההחלטה הנבונה טסתי חזרה לאדון. טמנתי בידיו את האוצר, פגשתי את שיניו הנוקשות ואת עיניו
    שנותרו קרועות לרווחה כפי שהיו כשנפרדנו, לא חיכיתי לתודה ונסתי על נפשי.

    בערב סיפרתי למר "לא זורק אף פעם שום דבר" על המצווה שעשיתי (בכל זאת ניצתה בי תחושת גאוות-מה)
    והוא פלט בשקט ובגבורה רק משפט אחד: "אני מאד מקווה שלא בחרת מכל המעילים דווקא את המעיל החדש…"

    מה אגיד לכם? נשימתי נעתקה בבת אחת! היה זה מעיל מיוחד ויקר מאד אותו קנינו אחרי הרבה לבטים לכבוד
    הפעם האחת והיחידה בה טסנו לחופשת סקי משפחתית.

    חלפו שנים. חותם הצמרמורת של אותו רגע ההתגלות של פזיזותי עדיין צרוב בי אבל אני בשלי:
    ממשיכה למיין, לזרוק, לנקות, לנפות, לאוורר, לוותר ולשחרר.

    לומדת לזרוק גם חלקים מהפזיזות שלי וכשמצליחה – מתענגת על כך.

    תגובה אחת

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    אהבת את הפוסט? 

    שתף בפייסבק

    בטח יעניין אותך לקרוא

    שארית חיי

    אני, רונית אידלמן לבית ברנר, בתם של אלפרד-נתן ברנר מוינה ורחל לבית פריזם מוופטל שבגרמניה, מכריזה בזאת שאני בת 70! זהו, כבר לא שומעים את

    המשך קריאה

    תקוה בתקופה חסרת תקוה

      שמש שציירה מורה בחצר ביה"ס עבור מי שזקוק/ה לחיבוק כאשר שמתי לב שקשה לי לאחרונה להחזיק בתקווה הבנתי שאני בצרות צרורות. מסביבי מתחוללות טרגדיות

    המשך קריאה

    מכתב לסטודנטית במסלול ההכשרה

    לקראת פתיחת מסלול ההכשרה של ריו אביירטו קיבלנו ברכות ממרכזים בעולם וההתרגשות גאתה. זה מה שכתבתי לסטודנטית שאני עדיין לא מכירה. היא תקבל זאת בתוך

    המשך קריאה