רונית אידלמן

כאן לא תמצאו מאמרים אקדמאים. לפחות כרגע.
מצד אחד צר לי על כך, מצד שני – אני מכירה את עצמי: אם אתגייס לכתוב על פי כל הכללים והדקדוקים האקדמאים, בקושי אכתוב … ­
אני מעלה על הכתב רעיונות, תובנות, שביבי מחשבות, חוויות, תהליכים ושינויים שקשורים לעשייה שלי כמנחת קבוצות, כמטפלת, כאדם פרטי. 
לכן ה"מאמרים" כאן הם יותר הגיגים שלי. לעיתים על התפר בין בלוג למאמר, לעיתים רציניים ולעיתים  מבודחים אבל תמיד כנים ומוגשים באהבה.

    סליחה ספונטנית

    הגעתי לכנס יומיים לפניה וידעתי בבירור שאפגוש בה. היה לי זמן לחשוב על הפגישה הבלתי נמנעת אחרי שנים של טינה וריחוק. 

    לא רציתי להימנע ממנה. לא תכננתי מה אגיד לה כשנתראה. לא עלה בדעתי לבקש סליחה. זה פשוט קרה. 

    פתח המבואה לאולם היה רחב. היא הגיעה מאור השמש ואני עמדתי בפנים, באפלולית נעימה. 
    באתי לקראתה, הושטתי לה עיניים ונשמתי עמוק. היא היתה מופתעת. דווקא אני הראשונה שהיא פוגשת בכניסה? 

    עמדתי מולה, אוחזת בשתי זרועותיה לוקחת את הזמן שלי ושלה ומתעלמת מכל מה ומי שרוחש מסביבנו.  
    עמוק לתוך עיניה ובאופן ספונטני לחלוטין אמרתי לה שאני מבקשת סליחה. שאני מצטערת מעומק ליבי שלא יכולתי במשך שנים להיענות לצרכים שלה ושאני יודעת שאכזבתי אותה. 
    שלושה דברים ידעתי כשדיברתי את שלי. 
    אלף: שאני לא מתחרטת. חשבתי ופעלתי בנאמנות ובידיעה ברורה שעשיתי כל מה שיכולתי במסגרת יכולתי המוגבלת.  
    בית: שאני בכנות מצטערת על הכאב שגרמתי לה.
    גימל: שלא אתווכח עם שום דבר שתגיד לי בתגובה.

    בבת אחת חזרה אלי אותה סיטואציה בה צרחה עלי בגינת בית הקפה בה נפגשנו. ראיתי אותי מושיטה לה מוצא לפיתרון ומסורבת בגסות. הבנתי שבנקודת הזמן הקשה ההיא מצבה הרגשי היה מטלטל, מתסכל ואוטם. אולי הייתי אז צרה צרורה עבורה. 

    עיניה פגשו את עיני. ארבע עיניים התלחלחו והיה זה רגע עדין ומרומם. 
    הייתי רק ממוקדת בדבר אחד: להעניק לה את המילים שמעולם לא שמעה ממני קודם. מילים לא מתחמקות, לא נרעשות, לא מגובבות בתילים של אותיות. רק כאלו שנאמרות בבהירות, בהגינות, מסיטות הצידה את הרע 
    שהיה בינינו. 
    רציתי רק לומר: סליחה שפגעתי. לא סליחה אם פגעתי כי ברור שפגעתי. 

    ממש במקביל, ידעתי שהייתי נוהגת שוב כפי שנהגתי (אולי למעט מקרה אחד שבו הייתי צריכה להיות יותר קשובה לצד שלה). זכרתי את התמיכה ללא סייג שלי בה – במילים ובמעשים -כשהיו לה תקופות רופפות, זכרתי את המתנות המשמעותיות שקיבלתי ממנה וגם את אלה שקיבלה ממני.

    עיניה הגדולות היו נעוצות עמוק בתוך עיני הופכות בחשדנות כל מילה כדי לבדוק אם היא גרגיר חצץ או יהלום מלוטש. מבררות אם המילים שלי נאמרות בכנות. פניה התרככו בהדרגה וכתפיה הקפוצות חזרו למקומן הטבעי.
    היא ענתה לי. אין לי מושג מה אמרה. בעצם קצת מושג, בגלל טון הדיבור. משהו בסטקטו עדין. הייתי בתשומת לב לתחושת ההקלה והגדילה שעלתה בי, ראיתי את המילים יוצאות מפיה אבל לא באמת עיכלתי אותן והן שטו מולי כבתוך עננה. 

    ברכתי על ההזדמנות להעניק לה מתנה וגם לעצמי כי סליחה שכזו לא באה לי בקלות.

                                               

    כל שנה אני מזכירה כאן את המנטרה מהוואי, זו האהובה עלי, תרגול של טיהור וסליחה עצמית. בגוגל תמצאו מלא הסברים וגירסאות מילוליות. זו הכי מדברת אלי.

    המלצה חמה: בזמן ההאזנה להתמקם בישיבה שקטה או בעמידה נינוחה. אפשר להתנועע בעדינות ולצרף נשימה וקול, כל תנועה וקול שמתבקשים להתאוורר החוצה. 

    קליק אחד והיא שלכם במשך תשע דקות עדינות: 

    האופונופונו – לבריאות! 

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    אהבת את הפוסט? 

    שתף בפייסבק

    בטח יעניין אותך לקרוא

    על הקשר בין משחק לאהבה

    אם תשאלו אותי מה זיכרון הילדות הכי חי שלי אענה מיד: ניתוח הפזילה ואבא משחק איתי. למה הניתוח? כי הדוקטור הכי מפורסם במדינה הציב מול

    המשך קריאה

    שארית חיי

    אני, רונית אידלמן לבית ברנר, בתם של אלפרד-נתן ברנר מוינה ורחל לבית פריזם מוופטל שבגרמניה, מכריזה בזאת שאני בת 70! זהו, כבר לא שומעים את

    המשך קריאה

    תקוה בתקופה חסרת תקוה

      שמש שציירה מורה בחצר ביה"ס עבור מי שזקוק/ה לחיבוק כאשר שמתי לב שקשה לי לאחרונה להחזיק בתקווה הבנתי שאני בצרות צרורות. מסביבי מתחוללות טרגדיות

    המשך קריאה