הגעתי לכנס יומיים לפניה וידעתי בבירור שאפגוש בה. היה לי זמן לחשוב על הפגישה הבלתי נמנעת אחרי שנים של טינה וריחוק.
לא רציתי להימנע ממנה. לא תכננתי מה אגיד לה כשנתראה. לא עלה בדעתי לבקש סליחה. זה פשוט קרה.
פתח המבואה לאולם היה רחב. היא הגיעה מאור השמש ואני עמדתי בפנים, באפלולית נעימה.
באתי לקראתה, הושטתי לה עיניים ונשמתי עמוק. היא היתה מופתעת. דווקא אני הראשונה שהיא פוגשת בכניסה?
בבת אחת חזרה אלי אותה סיטואציה בה צרחה עלי בגינת בית הקפה בה נפגשנו. ראיתי אותי מושיטה לה מוצא לפיתרון ומסורבת בגסות. הבנתי שבנקודת הזמן הקשה ההיא מצבה הרגשי היה מטלטל, מתסכל ואוטם. אולי הייתי אז צרה צרורה עבורה.
עיניה פגשו את עיני. ארבע עיניים התלחלחו והיה זה רגע עדין ומרומם.
הייתי רק ממוקדת בדבר אחד: להעניק לה את המילים שמעולם לא שמעה ממני קודם. מילים לא מתחמקות, לא נרעשות, לא מגובבות בתילים של אותיות. רק כאלו שנאמרות בבהירות, בהגינות, מסיטות הצידה את הרע
שהיה בינינו.
רציתי רק לומר: סליחה שפגעתי. לא סליחה אם פגעתי כי ברור שפגעתי.
ממש במקביל, ידעתי שהייתי נוהגת שוב כפי שנהגתי (אולי למעט מקרה אחד שבו הייתי צריכה להיות יותר קשובה לצד שלה). זכרתי את התמיכה ללא סייג שלי בה – במילים ובמעשים -כשהיו לה תקופות רופפות, זכרתי את המתנות המשמעותיות שקיבלתי ממנה וגם את אלה שקיבלה ממני.
עיניה הגדולות היו נעוצות עמוק בתוך עיני הופכות בחשדנות כל מילה כדי לבדוק אם היא גרגיר חצץ או יהלום מלוטש. מבררות אם המילים שלי נאמרות בכנות. פניה התרככו בהדרגה וכתפיה הקפוצות חזרו למקומן הטבעי.
היא ענתה לי. אין לי מושג מה אמרה. בעצם קצת מושג, בגלל טון הדיבור. משהו בסטקטו עדין. הייתי בתשומת לב לתחושת ההקלה והגדילה שעלתה בי, ראיתי את המילים יוצאות מפיה אבל לא באמת עיכלתי אותן והן שטו מולי כבתוך עננה.
ברכתי על ההזדמנות להעניק לה מתנה וגם לעצמי כי סליחה שכזו לא באה לי בקלות.
כל שנה אני מזכירה כאן את המנטרה מהוואי, זו האהובה עלי, תרגול של טיהור וסליחה עצמית. בגוגל תמצאו מלא הסברים וגירסאות מילוליות. זו הכי מדברת אלי.
המלצה חמה: בזמן ההאזנה להתמקם בישיבה שקטה או בעמידה נינוחה. אפשר להתנועע בעדינות ולצרף נשימה וקול, כל תנועה וקול שמתבקשים להתאוורר החוצה.
קליק אחד והיא שלכם במשך תשע דקות עדינות:
האופונופונו – לבריאות!