רונית אידלמן

כאן לא תמצאו מאמרים אקדמאים. לפחות כרגע.
מצד אחד צר לי על כך, מצד שני – אני מכירה את עצמי: אם אתגייס לכתוב על פי כל הכללים והדקדוקים האקדמאים, בקושי אכתוב … ­
אני מעלה על הכתב רעיונות, תובנות, שביבי מחשבות, חוויות, תהליכים ושינויים שקשורים לעשייה שלי כמנחת קבוצות, כמטפלת, כאדם פרטי. 
לכן ה"מאמרים" כאן הם יותר הגיגים שלי. לעיתים על התפר בין בלוג למאמר, לעיתים רציניים ולעיתים  מבודחים אבל תמיד כנים ומוגשים באהבה.

    ויפאסנה



    היום הראשון למדיטציית ויפאסנה = התבוננות צלולה. 
    אולם נעים וחמים שעץ, במבוק, מזרונים כתומים, תאורה עמומה ובעיקר שתיקה עוטפים את היושבים בו. 
    ישובה על הרצפה אני בונה טילי טילים של כריות: מתחתי, מצדדי ומאחורי- אחת שתיים שלוש. גם כיסא מרופד ניצב בהיכון, ליתר ביטחון, שמא אתייאש מהן. 
    מנסה שוב להיטיב את תנוחתי, ונושמת עמוקות: שאיפה – פאוזה – נשיפה. 
    כוונה מזוקקת וכנה יש בכל נשימה כזו. בעיקר כוונה אליך- גב תחתון מצד ימין שצורח- תרגע! שמתי לב אליך די והותר.

    זבוב מציק עושה רונדלים אינסופיים סביב ראשי, כמו רקדן סופי מיומן.
    אני שתוקה מולו בגרון ניחר: זבובצ'יקון, אין די ראשים בחדר? לך תזדבב לך במקום אחר. 
    אבל הוא בשלו. עיקש ומתמיד. 
    אחת מהשתיים: או שהוא מאותת לי שיש כאן משהו מאתגר שממש לא בא לי להודות בו, או שהוא רוצה לבשר לי שאתעורר מהמאבק כי בונים לכבודי כפר מדיטציה בתנועה. 

    מסביבי דממה. כאילו דוממו כאן את כל המנועים והמנועות.
    דרך חריצי עיני אני מציצה על המודטים האחרים. האם גם הם נאנקים תחת עולן של המחשבות והגוף הדואב?

    מבט אחד שמאלה ואני מגלה את גודל הזוועה: בחור נאה וגדל מידות שנראה יוגי מרחם אמו, יושב – לא פחות ולא יותר – על הבוסטר הכתום שהבת שלי נתנה לי כצידה לדרך. היא השביעה אותי שאשמור עליו לפחות כמו שאני שומרת על המחשב בבת עיני.

    אני מוצאת עצמי נקרעת בין מדד הנדיבות למדד הקטנוניות. הדבר היה ככה:

    שאיפה ופאוזה

    תחייכי יפה ותגידי לו שהבוסטר שלך.

    מה 'כפת לך שהוא יושב עליו? בתכלס, את הרי לא צריכה אותו כרגע. סתם קטנונית.

    (זבובי ממשיך להסתחרר סביב ראשי. לא נח הבחור.)

    נשיפההה.
    שאיפה

    את לא יכולה להפריע ליוגי, הוא שקוע בשתיקתו, מה שאי אפשר לומר עלייך. תהיי נדיבה.

    נשיפה – שאיפה – פאוזה 

    ומה אם תצטרכי את הבוסטר עוד מעט? הוא מגביה טוסיקים ומעולה לגב תחתון.

    (זבוביק לא לוקח טוב את הסיבוב ודוקר לי בגבה השמאלית.)

    תניחי לאיש. טוב לו? טוב לך! (פחחחח)

    נשיפה מלווה בצלילי פפפפפ מחרישי דממה.

    הרי אמרו שכל אחד שומר על מקומו וכריותיו אז מה הסיפור שלו?

    מצד שני, את יושבת על כסא מרופד במאתיים כריות אז נכון שלא מאד נוח לך וכל ארבע וחצי דקות את מחליפה
    תנוחה אבל חן היתה שמחה שמישהו אחר נהנה מהבוסטר שלה.

    נשימה עמוקה במיוחד.
    אוף איזה מאבק. רק הוא לבדו סוחט אנרגיה אטומית.

    תאמינו או לא – כך חלפו להן 45 דקות! 
    צלילו המהדהד של מקוש הקערה הטיבטית שם קץ לייסורי.
    ברוך אלוהי המדיטציה- אפשר לקום. 

    אני נמתחת עד כלות ומסתובבת לאחור להתארגן ליציאה. 
    עיני, נחירי ופי נפערים לרווחה כמו פיתות קרועות: בוסטרי הכתום ויפה התואר, התאום של ההוא,
    מונח על משכבו בדממה מחוייכת ומחכה שאעשה בו שימוש.

    והזבוב?
    נגוז. 
    נאלם ונעלם כלא היה.


    לשתיקה יש כמה רבדים וכולם נעמו לי מאד.
    עם הרובד הראשון – לא לדבר – לא היה לי קושי. יכולתי לשתוק עוד חמישה ימים. 
    ברובד השני נמנעים גם מתקשורת בינאישית ואפילו לא מביטים זה לזה בעיניים. מצב חדש, מוסכם מראש ומאפשר שהות נטו עם ולמען עצמך בלבד. 
    זה חידוש מרענן כולל העובדה שצרכייך מסופקים בלי לנקוף אצבע ושההחלטה הגורלית היחידה היא האם לשתות תה שחור או תה נענע. 

    התמוגגתי על הקונצרט של השקט. 
    זו לא דממת אלחוט כי כשהחושים מחודדים אפשר לשמוע קול געייה של פרה במצרים התיכונה ואפילו פלוצוש חרישי בקצה אולם המדיטציה. 
    אבל השקט הזה מבורך ומתגמל. 
    משהו להתגעגע אליו. 

    אלו היו שתי פנים לויפאסנה שלי: 
    מבודחת ורצינית, מאתגרת גוף ונפש, מפתיעה ומחכימה.
    חזרתי עם רצון למשוך את השתיקות בחיי היומיום וגם עם אדרנלין בשמיים והשאר יסופר בספרי ההיסטוריה, או שלא.

    טיפים שעובדים טוב בשבילי: 
    * מדי פעם לנהוג ברכב כאשר הרדיו כבוי. נהגתי כך כל הדרך מהרצליה לבאר שבע ומירושלים הביתה ונשארתי בחיים.
    * לבחור פעולה יומיומית שגרתית ולבצע אותה באיטיות רבה יותר מהקצב הטבעי לנו. (מריחת קרם פנים, צחצוח שיניים וכד').
    * לרקוד ב"סלאוו מושיין" מאד לצלילי מוזיקה קצבית. תענוג. 
    * קלישיאתי קצת אבל תמיד נכון: במהלך היום להזכיר לעצמנו לנשום. אפילו רק במשך עשר שניות. 
    * בלילה, לפני השינה, לציין חמישה דברים שגרמו לנו במהלך היום שמחה, סיפוק, משמעות. שלושה גם טוב. העיקר להיזכר ולעצום עיניים תוך כדי חיוך. 

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    אהבת את הפוסט? 

    שתף בפייסבק

    בטח יעניין אותך לקרוא

    קליפ הסברה בתנועה בעת מלחמה

    כאשר נעניתי לקריאה להשתתף בקליפ הסברה מחולי שאמור להתפרסם כחלק ממערך ההסברה בעולם, לא תארתי לעצמי שאולי אתחרט. מחשש להפרעות גייסו מפה-לפה רקדנים מקצועיים, מנחים

    המשך קריאה

    על הקשר בין משחק לאהבה

    אם תשאלו אותי מה זיכרון הילדות הכי חי שלי אענה מיד: ניתוח הפזילה ואבא משחק איתי. למה הניתוח? כי הדוקטור הכי מפורסם במדינה הציב מול

    המשך קריאה

    שארית חיי

    אני, רונית אידלמן לבית ברנר, בתם של אלפרד-נתן ברנר מוינה ורחל לבית פריזם מוופטל שבגרמניה, מכריזה בזאת שאני בת 70! זהו, כבר לא שומעים את

    המשך קריאה