רונית אידלמן

כאן לא תמצאו מאמרים אקדמאים. לפחות כרגע.
מצד אחד צר לי על כך, מצד שני – אני מכירה את עצמי: אם אתגייס לכתוב על פי כל הכללים והדקדוקים האקדמאים, בקושי אכתוב … ­
אני מעלה על הכתב רעיונות, תובנות, שביבי מחשבות, חוויות, תהליכים ושינויים שקשורים לעשייה שלי כמנחת קבוצות, כמטפלת, כאדם פרטי. 
לכן ה"מאמרים" כאן הם יותר הגיגים שלי. לעיתים על התפר בין בלוג למאמר, לעיתים רציניים ולעיתים  מבודחים אבל תמיד כנים ומוגשים באהבה.

    לא בא לי

    היום לא בא לי להיות בן אדם טוב.
    שמתי לב שהיום – להיות בת אדם טובה בכל המובנים – זה מצריך ממני מאמץ, ולא בא לי.

    אז היום לא ארים את הניירות שנזרקו ליד תיבת הדואר בפתח הבניין
    לא אעביר סמרטוט רטוב על רצפת המעלית המוכתמת משקיות הזבל
    לא אחייך לזו שצועדת מולי בפארק וגם לא סתם ככה לאף אחד

    לא בא לי לדרוש בשלומה של מי שמצפה ממני בכיליון לביקור
    לא לבדוק מה עם האלרגיה שלו, השלבקת שלה,
    המשבר שלהם, בלוטות החשק שלהן

    לא מעניין אותי הגב התחתון, הגב העליון, הברכיים והפיק שלהן
    ומה שביניהם
    לא מתאים לי היום להתעניין, לעזור, להכיל, להתנדב.
    להיות נדיבה? – לא היום!

    לא בא לי לספוג, להבליג, לתת משוב בונה
    לא רוצה לבקש סליחה ולא בא לי להתנצל על הטון.
    לא בא לי להתפייס.

    לא דחוף לי להתחשב, להבין, לאמפט, לתמוך
    לחמול, להקשיב, להתאזר בסבלנות, להתאפק מלקלל

    לא רוצה לפנות מקום, לא לשמור מקום (שונאת לשמור מקום!),
    לא רוצה לחכות.

    לא בא לי לפרגן, לעדן מילים חריפות, לדבר בנימוס
    לא מתאים לי לחלוק, להסתיר, לא מתאים לי לגלות

    לא בא לי לחנוק את האנחה
    לפהק בנימוס
    לכווץ את הגרפסוש
    להשתיק את הפלוצוש

    די להחכים, להתאמן, להשתפר, להשפיע.

    לא בא לי בכלל להתאמץ
    בא לי להיות.
    ככה, נטו.
    לא לטוב ולא לרע.

    האמת היא שההגיג הזה היה מוכן בערב יום הזיכרון ואז שטפה אותי בושה ולא שלחתי אותו. כי באיזו זכות לא בא לי?

    חשבתי על כל הסיפורים הלא נגמרים על אומץ, מסירות והקרבה, והבנתי שהם מותירים בי תמיד תזכורת של מחוייבות.
    מחוייבות לתרום ולו במשהו פיצפון כדי שהמוות שלהם יהיה איכשהוא מוצדק, מחוייבות להישאר כאן (למרות שבא לי להתעופף לזמן מה), מחוייבות למי שאיתי בקשר כזה או אחר שיהיה להם טוב (אוי, כמה פקשושים יש לי …).

    כי איזו רשות יש לנו לאפשר למחיר הכבד מנשוא שיהיה לשווא?
    איזה בזבוז משווע יהיה זה אם אחרי הכל לא נטפח כאן חברה מלאה עד גדותיה בבני אדם מאושרים שיישארו במדינה הזו וידאגו זה לזה ולזו ולזה…

    מצד שני, נכון שלפעמים מעייף לתחזק את החיים?
    אולי נעשה תורנות? כל פעם חלק מאיתנו ייקחו את המושכות כדי שיהיה כאן טוב,
    טוב מאד,
    טוב מאד מאד – וחלק ינוחו, ייקחו לעצמם יום של: "לא בא לי…".

    מעולם לא הלחינו משהו שכתבתי עד עודי: קבלו את הגרסה המולחנת לפוסט הזה.
    עודי ודואן חנין הם הרכש הכי משובח שלי מהטיול לסין ב- 2011. כל בוקר היה מחמשר לנו את הגיגי היום שחלף וגם היום הוא עושה זה בערוץ היו טיוב שלו.  הערה מסע: הוא לא זמר אבל נוגע ומשעשע.

     

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    אהבת את הפוסט? 

    שתף בפייסבק

    בטח יעניין אותך לקרוא

    רגש בתנועה

    כפר חמוד ושלו ליד מדריד. כנס של כ-200 מנחי ריו אביירטו מכל העולם. סטודיו ענק, מפגשים עליזים ואוכל גרוע מנשוא. השנה: הרבה לפני המבול הנורא

    המשך קריאה