שימוש בקול

כלל ידוע הוא שבריו אביירטו נאנחים. 
עקרונית השימוש בקול הוא אחד מכלי השיטה. מן קפסולה של תיעול רגשות, ביטוי אישי, הקלה, ריפוי ועוד קסמים. 
אולי קצת קריפי אבל בשבוע שעבר נולד לנו בקבוצות סבב כזה: כל אחת בתורה נאנחה את האנחה הפרטית שלה. 

בתשומת לב אנחנו מקשיבות לסיפור של האנחה.  
חשות בגוף שלנו את גיוס הנשימה, מתבוננות בתשומת לב בתנועת הכתפיים המתרוממות ונוחתות בבת אחת או לאט, בתהייה המרומזת שבגלגול הגבות, ברפרוף השפתיים, בשאיפה שעושה מאמץ להתרווח
ובמילוט האויר דרך השפתיים. 
אנחנו נאנחות יחד אתה. 

כיף להיאנח יחד.

יש מי שמעידות על עצמן: אני לא יודעת להיאנח. 
יש מי שנבהלות: שאני אאנח?!? בבית שלי נחנקו ולא נאנחו!
יש מי שאנחה עבורן מתפרשת כביטוי לכאב. מעלה אצלן פצע ילדות או זיכרון עצוב. 

יש אנחות שתקועות בחזה, יש כאלה שנמלטות מהפה ללא משים ועוטה אותן מבוכה גדולה. 
יש חרישיות ללא קול ויש אמיצות עם קול גדול. 
יש אנחות ממש פיציות, כאלה שעושות טובה לאנושות, ויש שמפציעות ממעמקים באיטיות והן גדולות ונדיבות. 
יש מזויפות ויש כאלה שרוצות להצחיק או למצוא חן.

אבל יש אנחות שמחות ואותן אני הכי מחבבת. הן לא נבהלות להיות אנחות. לא חוששות להפציע במרחב הציבורי. הן כאלה שמביעות רגשות של נחת, התרוממות רוח, סיפוק וכשהאויר ננשף החוצה לגמרי הן משאירות חותם של הקלה גדולה.

כל האנחות כולן תופסות את מקומן של המילים ואוי למי שיעצור בעדן.

אני אוהבת להיאנח. זה בשבילי לנשום עמוק ומכל הלב ולא מפחיד 
אותי להפיק קולות מוזרים גם כשחלק מחברי הקהילה מסביבי נזעקים לבדוק את הדופק שלי וחלקם מתחננים על נפשם. 

לעולם אזכור שבשנת ההכשרה הראשונה שלי בריו אביירטו הנשימה שלי חשבה שתסתדר בלעדי. היא תמשיך להיות עצורה וחנוקה ואני אוכל באמת להשתחרר ולהתהולל בריקוד כרצוני.

בשבוע שעבר נאנחתי הרבה, בכוונה טהורה, עד שקיבלתי סחרחורת ברגליים.

והי , רק לידיעה – אנחות זה לא גניחות, ברור ?!? זה בשיעור אחר…