לצלם בסדנה זה ממש טריקי.
מצד אחד את רוצה להקפיא את החוויה, להנציח את פלאי הפלאים שמחוללות התנועה והמילים, לזכור ולהתמוגג על החיבורים שנוצרו ולהעניק למשתתפים תמונה מהתהליך שנבנה כדי שיתרפקו עליה גם בעוד שנים.
מצד שני, מלוא תשומת הלב שלך בכל אחד מהמשתתפים, את רוצה לראות את היחד מתכנס ונבנה עד לשיאיו ואין לך עוד ידיים כדי להתעסק במלאכת הצילום עצמה. כמעט תמיד זה יוצא מטושטש כי לצלם תנועה זו מלאכת מחשבת, כמעט תמיד נגמרים הבטריה, הפוקוס, התאורה, השיר המסוים, הסבלנות שלי…
מצד שלישי, יש מי שהמצלמה מקפיאה אותם ונוכחותה נתפסת כחודרנית (וזה הדבר האחרון שאני רוצה שיקרה), יש מי שהמצלמה מפיקה מהם שיאים חדשים ויש מי שרוקדים למענה ופרצופם תקוע בפרצופה.
מה לעשות כשאלה ואלה נכנסים יחד לאותו פריים?
מצד רביעי, איך אפשר לצלם חוויה?
איך אפשרי בכלל לקלוט בתמונה את המהפך מהתנגדות להיסחפות?
ממבוכה לשחרור?
את הדקות בהן שניים הכי שונים חוברים לנגד עיני ליחד משלים?
איך אפשר "לשמוע" שדווקא המוזיקה המסוימת הזו מבעבעת את המילים
החוצה מהגוף?
את המשפטים מתרגמים לסיפורים צעירים?
מצד חמישי, מה עם פינת השיווק? מה עם "טוב מראה עיניים מאלף מילים"?
איך לעזאזל יאמינו לי שהיה נפלא וששווה לבוא לסדנה הבאה?
15 שנים וכמעט אפס תמונות ראויות.
חוץ מאלו שמחממות את לבי, חצובות בזיכרוני ובמעמקי המחשב הפרטי שלי.
נכתב אחרי סדנה של תנועה וכתיבה בשיתוף יעל צבעוני, 16.12.16
