רונית אידלמן

כאן לא תמצאו מאמרים אקדמאים. לפחות כרגע.
מצד אחד צר לי על כך, מצד שני – אני מכירה את עצמי: אם אתגייס לכתוב על פי כל הכללים והדקדוקים האקדמאים, בקושי אכתוב … ­
אני מעלה על הכתב רעיונות, תובנות, שביבי מחשבות, חוויות, תהליכים ושינויים שקשורים לעשייה שלי כמנחת קבוצות, כמטפלת, כאדם פרטי. 
לכן ה"מאמרים" כאן הם יותר הגיגים שלי. לעיתים על התפר בין בלוג למאמר, לעיתים רציניים ולעיתים  מבודחים אבל תמיד כנים ומוגשים באהבה.

    אש החברות

    "בואו לארוחת צהריים בשבת. הזמנתי עוד שני זוגות חברים טובים שלי ואני חושבת שמאד תחבבו אותם."

    בטח, בכיף, הסכמתי מיד. גם כי התגעגעתי וגם כי היא מארחת למופת ואשת שיחה מרתקת.
    באנו.
    כשהמשקה הכי חריף בתפריט היינות שלי הוא שנדי (בירה מהולה עם ספרייט לעניים) הסכמתי להיות נועזת ולשתות לראשונה בחיי ג'ין אנד טוניק (אצלה אני תמיד מרגישה משודרגת…).
    הארוחה היתה משובחת כרגיל, החומרים מוקפדים והטעמים טעמי גן עדן יפני.
    אבל זה לא היה העיקר. מה שקרה במהלכה היה העיקר.
    בנקודה מסויימת התלהט ויכוח נוקב סביב עניין חדשותי מהסוג הרע, שגיבוריו הם בכירים המוכרים למסובות.
    הויכוח התנקז בינה לבין חברתה הטובה. פינג פונג שנון ויודע מצד שתיהן ובו כל אחת בטוחה בנתונים שבידה ולכן רק היא רואה את פני הדברים נכוחה.
    אני מקשיבה להן קשב רב וכמו עדה למשחק פינג פונג חי, מסיטה פני מזו לזו מזו לזו עם כל נקישת מחבט רעיוני.
    הן שתיהן מתעקשות, מחדדות את טיעוניהן הסותרים ואני -שברירית שכמותי – מוצאת עצמי משוכנעת כל פעם ממישהי אחרת…

    הטונים עולים ואתם המתח באויר ומפלס החרדה שלי.
    מה, פגה האוירה הטובה? תם עידן החברות?
    יותר גרוע, לא אזכה לאכול את המנה אחרונה?

    ואז, קורה הנפלא מכל: בבת אחת שוכח הרעש.
    נדמה שבעבועי הכעס עדיין באויר אבל הוא נרגע.
    המילים אינן נטרקות עוד.
    דקה דומייה.
    דומייה של הסכמה לא להסכים. המפלס ירד ואיתו הלמות הלב שלי.
    שקט שמבורך בידיעה הלא מדוברת ש:
    אין חשש לנתק, הכל בסדר בינינו, יש ביחסים שלנו גם הרבה הסכמות נינוחות, ברור שנמשיך לטייל יחד למקומות נידחים בעולם ונאהב זו את זו כימים ימימה.

    נושא חדש עלה, קרקוש מזלגות, עוד כוס יין. צחוק.
    הדיזרט המשובח הוגש.
    רווח לי.
    לא למענן – הן מסודרות.
    למעני.

    יצאתי מהארוחה הזו מלאת התפעלות ועם עם צידה חשובה לדרך.

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    אהבת את הפוסט? 

    שתף בפייסבק

    בטח יעניין אותך לקרוא

    שארית חיי

    אני, רונית אידלמן לבית ברנר, בתם של אלפרד-נתן ברנר מוינה ורחל לבית פריזם מוופטל שבגרמניה, מכריזה בזאת שאני בת 70! זהו, כבר לא שומעים את

    המשך קריאה

    תקוה בתקופה חסרת תקוה

      שמש שציירה מורה בחצר ביה"ס עבור מי שזקוק/ה לחיבוק כאשר שמתי לב שקשה לי לאחרונה להחזיק בתקווה הבנתי שאני בצרות צרורות. מסביבי מתחוללות טרגדיות

    המשך קריאה

    מכתב לסטודנטית במסלול ההכשרה

    לקראת פתיחת מסלול ההכשרה של ריו אביירטו קיבלנו ברכות ממרכזים בעולם וההתרגשות גאתה. זה מה שכתבתי לסטודנטית שאני עדיין לא מכירה. היא תקבל זאת בתוך

    המשך קריאה