החמצה מספר אחת
השעה היתה שתיים בצהרים כשקפצתי ממקומי כאילו מישהו צובט בפתאומיות באחורי. ערימת הדיסקים שנבחרו בקפידה עפה מהדלפק וכמעט נפלתי מהכסא הגבוה אליו הייתי מחוברת במשך שעתיים, בחנות המוזיקה במרכז בואנוס איירס. התשוקה למוסיקה טשטשה את דעתי ואת לוח הזמנים. למדתי בקורס האינטנסיבי במרכז הבינלאומי של ריו אביירטו ושלושה חודשים לפני אותו יום נקבעה לי פגישה אישית עם מריה אדלה (יוצרת השיטה). תכננתי בקפידה את השיחה איתה, קיויתי שהיא תחון אותי באבק החוכמה שלה, כל יום ספרתי את הימים שנותרו עד למועד המיוחל של הפגישה, ואני – מטומטמת שכמותי – החמצתי אותה! לא היו אז סלולריים מושיעים, לא הזדמנות לפגישה נוספת, ולא מישהו שיינגב את הבושה מפני…
החמצה מספר שתיים
לפני למעלה משנה רקדתי שוב ברחוב. זה קורה לי מידי פעם. אני נצלנית של הזדמנויות כאלה. פעם כשאני מצטרפת לסדנה, פעם כשאני יוזמת כזו, פעם בניו יורק ופעם בתל אביב.
רקדנו במסגרת מיזם מחאה נשי בינלאומי, בשדרות רוטשילד. החוויה הכי חזקה שלי היתה דווקא ההתבוננות במי שבאו לצפות בנו. לצפות ולא להשתתף.
היו שם עוברי אורח אקראיים וגם כאלה שהוזמנו על ידי המשתתפות. קשת צבעונית מגוונת של נשים וגברים בגילאים שונים. חלקם הצטופפו סתם כדי לצפות באטרקציה שהזדמנה על דרכם (היתה בינינו גם "ילדה" בת 80), שניים הצטרפו, היו כאלה שכלל לא היו בעניין אבל תשומת ליבי התרכזה דווקא במי שנדמה שניהלו דיאלוג פנימי סוער עם עצמם: "כן או לא" כשהם תולשים עלי כותרת של פרח נעלם כמו במשחק "אוהבתותי – לא אוהבתותי".
יכולתי להבחין כיצד הם נעים צעד אחד קדימה ושניים אחורה בגל פנימי נסתר של תנועה חרישית שמבקשת לבעבע החוצה ונבלמת. נגיעה בכמיהה העמוקה לרקוד ללא ניצול הזדמנות הפז שנקרתה על דרכם לממש אותה ברגע המאפשר הזה. כמו כתוביות מרצדות בגוף הפרסומת יכולתי לקרוא משפטים שונים של בעד ונגד מתרוצצים בראש כשאלה ממפלגת ה"נגד" מקשים את עורפם.
בעוד רגע קט הכל יסתיים: המוזיקה תשקוט, התנועה תתפוגג, האנרגיה המרוממת תנמיך כנפיה ואתה ההזדמנות. כמה מוכר, כמה חמוץ…
למה שתי הדוגמאות (וזאת בלי לחשוף את פרצופן האמתי של הרציניות באמת…) ?
כי תחושה של החמצה מסמרת את שערות אפי, דוקרת לי בחוליות הגב ומצמררת אותי בחוסר נוחות. המילה עצמה לא טעימה לי על הלשון.
החמצה היא יותר מסתם פקשוש. היא החטאה גדולה. כזו שחיצה השלוח סטה מהמרכז, מהחלום, מהחזון, מהרצון, מהכמיהה. קשה לי להשלים איתה ולהתגבר על החור / הבור שהיא מותירה, תלוי במידת עצמתה.
לעיתים היא סיפור חיים של ממש, מלווה בכאב גדול.
לעיתים היא שטויות קטנות במיץ ירקות.
לעיתים היא סיפור מתמשך ומודע ולעיתים: אופס, רגע חולף שלא יחזור. כך או כך, החלטתי להימנע ככל האפשר מההחמצות הבאות. קטנות וגדולות. מבטיחה לעצמי קודם להתאמן על הקטנות…
איך?
למשל לשקשק קצת אבל בכל זאת לקום לפני א לם מלא, להתקרב ללבן שבעיניים של קובי אפללו ולבקש ממנו הדרן מסוים עבורי. אז מה אם הוא כבר שלוש שנים לא מבצע אותו ומסרב לי באדיבות? אני את שלי ביקשתי ולא החמיץ לי…
המחזאי חנוך לוין לש החמצות בדרכו המיוחדת:
* אוח, כמה שהכל מתנהל לא כמו שאני רוצה (יעקובי ולידנטל)
* אני רק עכשיו מסיימת אכזבה אחת וכבר קוראים לי להתחיל אכזבה שנייה (נעורי ורדה'לה)
* כל החיים אני עומדת ומחכה לדברים שלא יקרו (הופס והופה'לה)