סוף סוף הצלחתי במשימה: הזמנתי שולחן במסעדה המדוברת בעיר. כזו שמסבירה פניה למשפחות תלת דוריות ויש בה מרחב נאה של דשא בו יכולים הילדים חסרי המנוח עם השפילקס בתוחס להתגלגל בין מנה למנה.
האמת ששלנו הפרטיים הגיעו לשולחן רק כדי לערוך מחקר מקיף האם הקינוחים כבר הוגשו ואימא שלהם – בתי האהובה – פגשה חברה שלא ראתה שנים רבות.
כמו זוהר ארגוב, נותרתי בדד ליד השולחן.
מבינה, אבל בדד.
המצב היה כזה:
פגשתי ולא בששון את הצד האנטיפטי שבי שמנסה להתעלם מזוג מוכר כדי לא להיסחף במסלול של "הי, מהיכן אנחנו מכירים כי ברור שאנחנו מכירים";
נלחמתי בגבורה בפיתוי לפנות לחברי הטוב הסלולרי ולמלא את הזמן בקריאה זניחה, מתחזה לעסוקה כדי לא לעורר רחמים ; גרסתי את השניצלים המיותמים של הנכדים וניפצתי תקופת צמחונות שנשמרה בדקדקנות.
ואז בהבזק של גאונות מינורית אמרתי לעצמי: תרגעי. תהני מהרגע. זה נהדר לשבת כך סתם, באפס מעשה, לבהות בלסת שמוטה בשמיים המעוננים או בנוף האנושי מסביב.
פעם אחרונה שעשית זאת היתה בהודו מול ההרים הירוקים וכפי שזכור לי מאד נהנית.
בכלל, כשאת מארחת בבית את הרי לא יושבת דקה בשקט.
שנים חיכית לנכדים וזכית לשני פונפונים. הנה הם כאן אתך בארץ ישרואל ולא באנטארקטיקה הדרומית.
בתך נענתה להזמנתך והיו לכן כמה דקות של שיחה נעימה.
את לא ממהרת לשום מקום.
את לבושה לא רע, שבעה, מרוצה.
בהמשך הערב תיפגשי עם חברים שאת אוהבת ומחר את נוסעת לטייל.
אופס, אל תגלשי ל"אחר כך", תתמקדי ברגע הזה.
היטבתי את ישיבתי, עצמתי את עיני, נאנחתי בהנאה אנחה רחבה ממעלה הפופיק וחייכתי חיוך פנימי.
תזכירו לי כשלא אהנה מהרגע הנוכח או כשארחם על חצי הכוס הריקה…
תכלס, היא לא באמת ריקה – היא מלאה באויר. אויר לנשימה.
בהשראת הספר "כוחו של הרגע הזה" מאת אקהרט טול