הגיוני שבני משפחה שלי שחיים בחו"ל לא מתקשרים לשאול לשלומנו?
יש משהו שאני לא מצליחה לראות מכאן?"
את השאלות הללו פרסמתי בפייסבוק בעיצומו של "צוק איתן" וקיבלתי שלל תגובות.
הנה חלקן:
" גם קרובי לא מתקשרים – אולי הם חושבים שכולנו כבר מתים????"
"אולי יש לנו את אותם קרובים?!"
"במקום לשאול לשלומי, אחותי – שחיה עשרות שנים בחו"ל ובקושי מבקרת כאן – החוותה דעות פוליטיות נחרצות וקטעתי את השיחה איתה"
"ההסברה הישראלית לא מצליחה להבהיר שאנחנו בסכנה. ההסברה של הצד השני לעומת זאת… חוגגת."
"הם פשוט פוחדים שתרצי לבקר אותם…"
"המצב שלנו כמו שהוא נראה בחוץ- מפחיד."
"מבחוץ אולי חושבים שאנחנו לא בסדר"
"הם סומכים על כיפת ברזל שמגנה עלינו"
"האמת גם אצלי זה קורה, לא מתעניינים… תופעה מוזרה ומתמיהה"
"לי יש קרובים כאלה בארץ…"
בתגובות אפשר לראות הרבה הזדהות, הומור, כעס, פרספקטיבות, פליאה, דעות על המצב ועוד…
"אירוע" שכזה יכול להפוך בקלות ל"תקרית משפחתית" מדוברת או לא, להותיר משקעים ואף להתפתח לנתק.
מה היית עושה אם קרובי משפחתך לא היו מתקשרים?
מה היתה תגובתך?
כששמתי לב שהעניין לא נותן לי מנוח ואחרי הרבה פרפורי בטן, החלטתי להפוך את היוצרות. החלטתי לעשות את הלא צפוי מעצמי – לטלפן אליו.
לפרום את פלונטר הרגשות הסוערים ולפענח מדוע הוא לא מתקשר. הלו? אנחנו במלחמה, לא?
פרשתי לעזרה את קלפי הרגשות, בחרתי, ניפיתי ודייקתי , שתיתי כוס מים והתקשרתי.
הוא ג'. – בן דודי האהוב שחי את חייו באנגליה. השיחה באנגלית מחייבת אותי להיות עוד יותר מדויקת.
אחרי כמה משפטי "הא ודא" אמרתי שהשיחה הזו חשובה עבורי גם אם היא לא קלה ואני פונה אליו עם קשת של רגשות כי אני לא רוצה להשאיר שום דבר בבטן.
כבר אחרי המשפט הראשון הוא החל להסביר את עצמו.
ביקשתי שיעצור ויאפשר לי להשלים את כל התמונה.
הבהרתי שבגלל שהוא אדם חם, אכפתי ומשפחתי שנוהג להתעניין בנו ולשמור על קשר גם בעתות שלום (האמת? אפילו יותר ממני) –חשתי מבולבלת ומוטרדת.
יותר מזה, עלו בי דאגה וחשש לשלומו כיון שבשנים האחרונות בריאותו הידרדרה מאד.
אכזבה היא הרגש החזק ביותר שהציף אותי בצד געגוע אליו ואולי השיחה לא היתה כלל מתקיימת לולא אהבתי אליו.
ציינתי שכל מה שהייתי זקוקה ממנו זו אמפתיה. שיביע דאגה כנה, שיקשיב למה שעובר עלינו. בלי לנתח את המצב הפוליטי, בלי לתת עצות.
"לא הפסקתי לחשוב עליכם", אמר. "הטלויזיה פתוחה כל הזמן ואנחנו יודעים בדיוק מה עובר עליכם". (אפשר להתווכח על זה אבל לא התווכחתי…(
"חשבתי שאם אתקשר זה יעשה את הדברים עוד יותר גרוע. אני מצטער שלא התקשרתי, מעולם לא חשבתי לפגוע בך."
אני יודעת. מחשבה כזו לא עלתה כלל בארסנל המחשבות.
לא ממש הצלחתי להבין את הסיבה שבגללה לא התקשר אבל פתאום זה כבר לא היה חשוב.
חזר על התנצלותו הכנה מספר פעמים אבל לי היא לא היתה נחוצה.
הודה לי על השיחה הגלויה והבטיח חיבוק גדול בפסח.
נרשמו: השתנקות קלה, צביטה בבלוטות הבכי, צחוק ובעיקר – הקלה גדולה!
במבט לאחור- מה היה לנו כאן?
1. אחד קרוב משפחה אהוב שלא התעניין בשלומי בזמן מלחמה.
2. נעים היה לי לקבל תגובות אוהדות על הפוסט הראשון שפרסמתי אבל חשתי שלא די בהן. אני זקוקה ליוזמה משלי. בחרתי לקחת אחריות על המצב ולא להתמקד בשיפוטים, האשמות וביקורת (למרות שביקורת טבועה עמוק בדי.אן.אי שלי …)
3. הקשר עם בן דודי באמת חשוב לי ולכן שיחה פתוחה, כנה ומנקה היתה האופציה העדיפויות מבחינתי..
4. סערת רגשות היא בליל מציף ועמום כזה שידעתי שאם אני רוצה להיות מובנת אני חייבת להתכונן לשיחה. נעזרתי בקלפי הרגשות של "תקשורת מקרבת" כדי לפרוט אותם לפרוטות ,לדייק אותם לעצמי וכך גם להיות מסוגלת לדייק מול ג'.
5. במהלך השיחה שיתפתי את ג'. ברגשותי באותנטיות ובישירות.
הוא הקשיב קשב רב.
6. מהות השיחה היתה חיבור, דיאלוג, אמפתיה והבנה בשונה מהתנצחות, ענישה, ויכוח וכד'.
7. אחרי השיחה ניצלתי עוד כמה דקות לבדיקה פנימית נוספת, לזיהוי הרגשות שעלו כעת והענקתי לעצמי ח"ח = חיזוק חיובי Smile
"תקשורת מקרבת" – לא חובה לעשות מזה מקצוע . די לקחת לחיים!
קלפי הרגשות והצרכים נוצרו על ידי רוני ויינברגר. מצוינים לבילוי משפחתי וגם לעזרה מקצועית.
תמיד שמחה לתגובות – אני כאן