זה היה שוס תובנתי מפתיע!

יום אחד היה ערב ונסעתי בכביש המוביל אל ביתי, מרגישה אסירת תודה על היותי מוקפת בפריחה צהובה יפהפייה וריחנית . מתוך תחושת המלאות הזו התחלתי לגלגל על הלשון את הביטוי "אסיר תודה". חשבתי: על מה אני מרגישה אסירת תודה? אל מי אני מרגישה את הרגש המיוחד הזה? ואז – פוף! הבנתי כמה מבלבל הביטוי הזה.
"אסיר תודה" – נכון שזה נשמע ביטוי חיובי? נכון שאם מישהו אסיר תודה לנו זה אפילו מחמיא? מלטף את האגו. מעיד עלינו משהו. אז זהו, שלקונוטציה החיובית הזו יש צד נוסף. שימו לב כמה טעון ביטוי זה.
צירוף המילה "אסיר" ל "תודה" הורס את האיזון. את היופי שיש ברגש זה. אסיר זו מילה טעונה, קשה. מי רוצה שמישהו אחר יהיה אסיר שלו? אסיר רגשות? אסיר של מחויבויות? כבול אליו? כפוי עליו? מי רוצה בעצמו להיות אסיר?
נא לא להתבלבל – זו אינה "הכרת תודה". אדם בעל הכרת תודה הוא אדם מלא שמחה. אדם אסיר תודה הוא אדם משועבד. לעיתים לנצח.
האם קיבלתם פעם (או הענקתם) מתנה או מחווה מאד משמעותית ואאוט אוף ד'בלו היא יצרה תלות רגשית? מין מחויבות להתנהג תמיד יפה, להיות אסיר תודה ותמיד בסדר מול המעניק?
האם מישהו פתח עבורכם דלת לקריירה או הכיר לכם את אהבת חייכם ואז מייד הופעל מנגנון פלא בלי השהייה עם חותם המפעל: "אסירות תודה" ?!
האם גם אתם מכירים שני חברים טובים שלפני מיליון שנים אחד מהם הציל את האחר ממוות והיום הם כמעט אינם מדברים? שתי חברות נפש שהאחת ניתקה כל מגע מהאחרת למרות כברת דרך ארוכה של תמיכה ברגעים מאד קשים?
על פניו עולה ממעמקי המוסר השאלה: לנתק מגע? איך אפשר ?!? מצד שני, יש בזה מידה של אומץ. אומץ דווקא של המקבל/ת להשתחרר מכבלי אסירות התודה הזו למרות הכרת התודה שעדיין ואולי תמיד תהיה קיימת .
אז תודה, לא תודה.
הנתק מכאיב (במקרה הפרטי שלי) אבל אני לא רוצה שאף אחד ירגיש אסיר תודה אלי גם אם עשיתי מה שעשיתי. במקביל אני מקווה שיהיה לי האומץ להיות מכירת תודה למי שעשה עבורי ולא – לא אסירה . . .