רונית אידלמן

כאן לא תמצאו מאמרים אקדמאים. לפחות כרגע.
מצד אחד צר לי על כך, מצד שני – אני מכירה את עצמי: אם אתגייס לכתוב על פי כל הכללים והדקדוקים האקדמאים, בקושי אכתוב … ­
אני מעלה על הכתב רעיונות, תובנות, שביבי מחשבות, חוויות, תהליכים ושינויים שקשורים לעשייה שלי כמנחת קבוצות, כמטפלת, כאדם פרטי. 
לכן ה"מאמרים" כאן הם יותר הגיגים שלי. לעיתים על התפר בין בלוג למאמר, לעיתים רציניים ולעיתים  מבודחים אבל תמיד כנים ומוגשים באהבה.

    סיפור שהגדתי לעצמי בפסח

    סיפור שהיה כך היה:
    שנים אני חיה בקן המשפחתי שלי עם קונפליקט מתמיד:
    לזרוק או לא לזרוק – זו השאלה שעמוק מתחתיה ספונה לה השקפת עולם. כמעט תמיד נפתר העימותון ב"לזרוק" ולעיתים – שששש….. שלא ישמע בחוצות יהודה – ה"לזרוק" נעשה בהחבא. בינינו, הוא לעולם אינו מורגש ואינו חסר.

    תל מונד הוא יישוב חביב שעין ההומלסים אינה שוזפת אותו בדר"כ.
    לפני כשלוש שנים, יומיים לפני הפסח, כשהייתי עדיין נתינה של המקום הפצרתי בעצמי לפוש מתנופת ה"לזרוק – להעיף – להיפטר" ונסעתי לערוך קניות במרכז העיירה. שם – בגשם סוחף – בעודי מעמיסה על אוטואי את תכולת עגלת המצרכים הרובם מיותרים שלי לקראת החג, נרטבת עד לשד עצמותי היבשות, הבחנתי בדמות גבר שפוף קומה שעונה על קיר, מכווץ מקור, חסר שיניים, לבוש בלואי סחבות (וואוו, כמה זמן לא השתמשתי בביטוי הזה), הקבצנות הסטריאוטיפית בהתגלמותה.
    בפרץ נדיבות והארה פניתי אליו, אמרתי שיש לי עבורו מתנה וביקשתי שלא יזוז ממקומו, אני מיד חוזרת. פעור עיניים הביט בי, אינו מעכל את הסערה התזזיתית שקמה לנגד עיניו ועקב אחרי ענני הבוץ שהותרתי אחרי כלא מאמין…
    טסתי הביתה ופתחתי לרווחה את הארון. שם חייכו אלי 23 מעילים מכל מיני סוגים, צבעים, אורכים, הדפסים, מרקמים, ממאות קודמות, ממעצבי אופנה שאינם בין החיים עוד…

    עשיתי "אן דן דינו סוף אה לה קטינו", מתלבטת אם לעצור ב"אליק בליק בום" או ב"ציקלע שלום" (ילידי המאה ה 21 לא יבינו משפט זה) ומיששתי את העדיפויי: גם מעיל עב בשר, גם עשיר בכיסים, גם ארוך ופוכי וגם נאה מאד.
    יכול לשמש כמעיל, כמזרון, כאוהל…
    מלאת סיפוק על ההחלטה הנבונה טסתי חזרה לאדון. טמנתי בידיו את האוצר, פגשתי את עיניו שנותרו עדיין פעורות לרווחה כפי שהיו כשנפרדנו, לא חכיתי לתודה ונסתי על נפשי.
    בערב סיפרתי ל"לא זורק אף פעם שום דבר" על המצווה שעשיתי (בכל זאת ניצתה בי תחושת גאוות-מה) והוא פלט בשקט ובגבורה רק משפט אחד :
    אני מקווה שלא בחרת מכל המעילים דווקא את המעיל הירוק החדש .

    מה אגיד לכם? נשימתי נעתקה בבת אחת ! היה זה מעיל מיוחד ויקר מאד אותו קנינו לכבוד הפעם האחת והיחידה בה נסענו לחופשת סקי משפחתית.

    מאז, חלפו שנים.
    אני בשלי: ממשיכה לזרוק, לנקות, לנפות, לאוורר ולשחרר – כולל חלקים מהפזיזות שלי …

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    אהבת את הפוסט? 

    שתף בפייסבק

    בטח יעניין אותך לקרוא

    רגש בתנועה

    כפר חמוד ושלו ליד מדריד. כנס של כ-200 מנחי ריו אביירטו מכל העולם. סטודיו ענק, מפגשים עליזים ואוכל גרוע מנשוא. השנה: הרבה לפני המבול הנורא

    המשך קריאה