פינלנדי, קרואטית, ספרדיה, שתי אמריקאיות וישראלית אחת – זו לא תחילתה של בדיחה אלא קצה חוט של סדנה.
סדנת תנועה שהחלה בסטודיו והשתרבבה לה בהדרגה לרחוב הניו יורקי כששיאה בפארק תלוי ומיוחד בשכונת צ'לסי בניו יורק. – HIGH LINE PARK
כן, אנשים ואנשות יקרים, רקדתי ברחובות וזה היה נפלא !
למה אני מספרת זאת? בעיקר כי אנשים אינם מפסיקים להפתיע אותי (מיד מגיעה אנקדוטה בנידון) וכי כל פעם מחדש אני מגלה שהריקוד הוא דרך נפלאה לתקשורת מקרבת ומחוייכת גם עם מי שלא ממש רוקדים.
אז מה היה לנו שם ?
המשימה הייתה להתחבר לקצב החיים: זה שבטבע, בסביבה ובתוכנו, וגם להתקדם תוך כדי ריקוד וליצור קשר עם העוברים ושבים דרך תנועה, קולות וצלילים ורוח חופשית ככל שהאומץ, התעוזה והיצירתיות מאפשרים…
התיישבתי על ספסל ליד זוג צעיר שהיו עסוקים בשלהם, כששלהם היה האייפון הכל יכול. מה זה ליד? ממש פלשתי סנטימטר אחר סנטימטר למרחב הפרטי של הבחוריקו וחברי לקבוצה הצטרפו בעליזות.
מה לא עשינו כדי לקבל מהם מעט תשומת לב? רקדנו, קיפצנו לגבהים בלתי יאומנים, התגלגלנו על הרצפה לרגליהם, זלגנו מהגדר, מחאנו כפיים, תופפנו זה על זה, נקשנו שיניים, קרקשנו טראנס ושרנו יודלים – והזוג לא הרים עיניים ולו לא לשנייה ! האייפון ניצח אותנו בגדול.
אבל רוחנו לא נפלה וכמו שמו לנו פלפל באתם יודעים איפה – המשכנו לרקוד לאורכו של הפארק. ואז אירעו ניסים קטנים זה אחר זה :
פרצופים חמוצים התיישרו, עיניים נמנעות התעוררו, ויכוחים בין בני זוג פסקו, נולדו דיאלוגים משעשעים חוצי גיל, פגשנו חיוכים מאירי פנים והיו גם שהצטרפו לחלק מהדרך.
אם לוקחים בחשבון שהיינו קבוצת אנשים קטנה יחסית, מתרבויות שונות, זרים לחלוטין זה לזה ונפגשנו לראשונה למילוי משימה משותפת – אני עדיין יכולה לחוש את התרוממות הרוח מהקשר הרגעי שנולד עם עוברי האורח. עבורם כמו גם עבורי אותו יום החל באופן מסוים והסתיים בהפתעה.
מבחינתי – מרחיבת לב וריאות ומעוררת תיאבון לעוד…
משהו מכל זה מהדהד אצלך? אשמח לכל שיתוף