רונית אידלמן

כאן לא תמצאו מאמרים אקדמאים. לפחות כרגע.
מצד אחד צר לי על כך, מצד שני – אני מכירה את עצמי: אם אתגייס לכתוב על פי כל הכללים והדקדוקים האקדמאים, בקושי אכתוב … ­
אני מעלה על הכתב רעיונות, תובנות, שביבי מחשבות, חוויות, תהליכים ושינויים שקשורים לעשייה שלי כמנחת קבוצות, כמטפלת, כאדם פרטי. 
לכן ה"מאמרים" כאן הם יותר הגיגים שלי. לעיתים על התפר בין בלוג למאמר, לעיתים רציניים ולעיתים  מבודחים אבל תמיד כנים ומוגשים באהבה.

    זו לא תחילתה של בדיחה

    פינלנדי, קרואטית, ספרדיה, שתי אמריקאיות וישראלית אחת – זו לא תחילתה של בדיחה אלא קצה חוט של סדנה.
    סדנת תנועה שהחלה בסטודיו והשתרבבה לה בהדרגה לרחוב הניו יורקי כששיאה בפארק תלוי ומיוחד בשכונת צ'לסי בניו יורק. – HIGH LINE PARK

    כן, אנשים ואנשות יקרים, רקדתי ברחובות וזה היה נפלא !
    למה אני מספרת זאת? בעיקר כי אנשים אינם מפסיקים להפתיע אותי (מיד מגיעה אנקדוטה בנידון) וכי כל פעם מחדש אני מגלה שהריקוד הוא דרך נפלאה לתקשורת מקרבת ומחוייכת גם עם מי שלא ממש רוקדים.
    אז מה היה לנו שם ?
    המשימה הייתה להתחבר לקצב החיים: זה שבטבע, בסביבה ובתוכנו, וגם להתקדם תוך כדי ריקוד וליצור קשר עם העוברים ושבים דרך תנועה, קולות וצלילים ורוח חופשית ככל שהאומץ, התעוזה והיצירתיות מאפשרים…

    התיישבתי על ספסל ליד זוג צעיר שהיו עסוקים בשלהם, כששלהם היה האייפון הכל יכול. מה זה ליד? ממש פלשתי סנטימטר אחר סנטימטר למרחב הפרטי של הבחוריקו וחברי לקבוצה הצטרפו בעליזות.
    מה לא עשינו כדי לקבל מהם מעט תשומת לב? רקדנו, קיפצנו לגבהים בלתי יאומנים, התגלגלנו על הרצפה לרגליהם, זלגנו מהגדר, מחאנו כפיים, תופפנו זה על זה, נקשנו שיניים, קרקשנו טראנס ושרנו יודלים – והזוג לא הרים עיניים ולו לא לשנייה ! האייפון ניצח אותנו בגדול.
    אבל רוחנו לא נפלה וכמו שמו לנו פלפל באתם יודעים איפה – המשכנו לרקוד לאורכו של הפארק. ואז אירעו ניסים קטנים זה אחר זה :
    פרצופים חמוצים התיישרו, עיניים נמנעות התעוררו, ויכוחים בין בני זוג פסקו, נולדו דיאלוגים משעשעים חוצי גיל, פגשנו חיוכים מאירי פנים והיו גם שהצטרפו לחלק מהדרך.

    אם לוקחים בחשבון שהיינו קבוצת אנשים קטנה יחסית, מתרבויות שונות, זרים לחלוטין זה לזה ונפגשנו לראשונה למילוי משימה משותפת – אני עדיין יכולה לחוש את התרוממות הרוח מהקשר הרגעי שנולד עם עוברי האורח. עבורם כמו גם עבורי אותו יום החל באופן מסוים והסתיים בהפתעה.
    מבחינתי – מרחיבת לב וריאות ומעוררת תיאבון לעוד…

    משהו מכל זה מהדהד אצלך? אשמח לכל שיתוף

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    אהבת את הפוסט? 

    שתף בפייסבק

    בטח יעניין אותך לקרוא

    שארית חיי

    אני, רונית אידלמן לבית ברנר, בתם של אלפרד-נתן ברנר מוינה ורחל לבית פריזם מוופטל שבגרמניה, מכריזה בזאת שאני בת 70! זהו, כבר לא שומעים את

    המשך קריאה

    תקוה בתקופה חסרת תקוה

      שמש שציירה מורה בחצר ביה"ס עבור מי שזקוק/ה לחיבוק כאשר שמתי לב שקשה לי לאחרונה להחזיק בתקווה הבנתי שאני בצרות צרורות. מסביבי מתחוללות טרגדיות

    המשך קריאה

    מכתב לסטודנטית במסלול ההכשרה

    לקראת פתיחת מסלול ההכשרה של ריו אביירטו קיבלנו ברכות ממרכזים בעולם וההתרגשות גאתה. זה מה שכתבתי לסטודנטית שאני עדיין לא מכירה. היא תקבל זאת בתוך

    המשך קריאה