אין לכם מושג כמה עשרות פעמים מדפדפים ומגלגלים באי הפסטיבל, (כולל אני) את התכניה ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה, ממשבצת למשבצת. הם בוחרים מתוך שלל הסדנאות וההרצאות את זו שהכי מסקרנת, מומלצת, מתאימה לאנרגיה או לעייפות המצטברת וכל זה כאשר ים המלח ממתין בסבלנות עם המים המיוחדים והצבעים המבטיחים שלו.
תמיד – אבל תמיד – אני ממרקרת במלוא הכוונה הטהורה יותר משבצות ממה שמתאפשר לי בפועל ומזכירה לעצמי שפחות זה טוב ומתגמל.
להנחות סדנה בפסטיבל זה סיפור שונה. צעד נוסף בהתפתחות האישית והמקצועית, מאלף וגם מאתגר ועוד יותר בלתי צפוי מהרגיל.
לכי תתמודדי עם המשבצת האחרונה של שלושת הימים, עם מרחב מלבני נקניקי שעמודיו תקועים בהתרסה באמצע, מזגן בשביתה איטלקית ותאורת פלורסנט כמו בבתי החולים של החבר ליצמן שאורה הלבן מטיל חתיתו על רצפת הקרמיקה ההמומה מקור.
אין לך מושג מי יבואו וכמה, סיפרו לך שיש סיכוי שייצאו באמצע כי זו המשמעת הרווחת ב "הכל כלול" של הפסטיבל, את רוצה להתמוגג על החיוכים המעודדים ובמקביל קצת לחנוק את זו עם הטרוניות ומגפי העקב הגבוהים. ככה באים לרקוד??
אבל את מכווצת בטן וסוגרים ואת נחמדה ומתרגלת סבלנות באופן תמידי ולכן מזמינה את עצמי ואותם להסכים שזו המציאות כרגע, כמו השאגות מהבריכה הסמוכה והקמטים של המנחה…
אני חושבת שהצלחתי. שלב ראשון עבר בגבורה.
כמנחה אני נדרשת לקבלת החלטות לעתים בשניות, לויתור על מה שתכננתי בבית, ליצירתיות שמתאימה לרגע הנרקד ולמי שנוכח.
לקרוא את מפת הצרכים, הרגשות, ההסתייגויות, הכמיהות, ההתלהבויות. את כל סל הבריאות.
גם בפסטיבל, בסדנה חד-פעמית, כאשר ההתלבטות היא כמה להעמיק – אני שואפת שא-נשים יצאו קצת יותר קרובים לעצמם. עם לב פתוח, התרוממות רוח, צידה לדרך והכרת תודה לעצמם.
הסדנה התנהלה להפליא. זרים הפכו קרובים למרות שייתכן ולא ייפגשו עוד לעולם. היתה נכונות לשיתוף ודילוג על מהמורות, נוצרו חיבורים שמחים, משעשעים, מרגשים. התגלה יותר ממכנה משותף אחד והסכמה אמיצה ולא פשוטה לזרום עם הלא נודע.
ישששש!
וההיא עם העקבים? לקחה את הטרוניות ויצאה באמצע…
